תשומת לב היא כיוון פנימי של פנס והדלקת האור.
תולדה של רצון מודע, ודורשת מאמץ מודע
מאותו סוג שאנו משקיעים בתרגול גופני.
נסו למקד את תשומת הלב בכול דבר שהוא ותגלו
תזזיתיות בסיסית..
המיקוד שלנו עובר ממחשבה אחת לשניה, מנושא לנושא.
גם אם אנו נחושים להתמקד.
שנערוך התנסות קצרה? נשב מול כל חפץ,
עדיף נר דולק או סתם כוס, אבל לא מחשב או מכשיר סלולארי
החליטו ושבו במיקוד תשומת לב לחפץ למשך 5 דקות.
הצלחתם? כמה פעמים תשומת הלב נעה ונדה?
אשמח להשתתף בתוצאות 🙂
היכולת להתבונן בתשומת לב לאורך זמן
ניתנת לתרגול, רצון מודע הוא כמו שריר פנימי.
***
את התיאור הבהיר ביותר למה קורה כאשר אנו ממשיכים
ומשקיעים תשומת לב/ מודעות במושא ההתבוננות פגשתי אצל
אליזבת הייך בספרה 'התקדשות'.
כחלק מהחניכה נאמר לה לשבת מול עץ
ולהתבונן בו.
היא מתארת איך בשלב ראשון למדה הכול על העץ,
לאחר מכן פיתחה רגשות כלפיו,
מערכת יחסי גומלין שהפכה
בשלב האחרון,
ביום השלישי לישיבה המפרכת,
להיות אחד עם מושא ההתבוננות, עם העץ.
***
מורה משמעותי מהמאה הקודמת בשם קרישנמורטי
נהג לערוך טיולים תוך כדי דגש על תשומת לב רחבה
לתפיסת החושים.
קרישנמורטי הדגיש לא פעם
(אם כי נדמה כי תלמידיו לא מעבירים את העיקרון הזה הלאה..):
המתבונן הופך למושא ההתבוננות
לדוגמא, הקשבה לשקט יוצרת שקט בתוכך.
ומן הצד השני- הקשבה לתוכנית "האח- הגדול"- הופכת אותנו לדומים..
התחושה המדהימה הזו בה אנו אחד עם משהו שמרחיב אותך,
לעיתים גדול ממך, לעיתים אהוב עליך,
עשייה שאתה עכשיו שקוע בה כולך,
מרגשת וגורמת לסיפוק עצום.
היא מציפה אותי בכול פעם מחדש,
כמו התרחבה ההוויה כ-בגד עוטף כל,
התרחשות מעל ממד הזמן, ריקוד החיות.
תשומת הלב היא הרחבה שלך,
היכולת להרחיב את עצמך האמיתי,
כפי שאתה מודע לעצמך כך תוכל לחוות את העולם כולו.
כל שנדרש הוא *רצון* שמחולל תשומת לב ועשייה,
לחווייתי הרצון הוא שגריר של ההוויה.
***
תמיד ראיתי קסם בחיבור שבין המחשבה לעשייה,
החיבור הזה הוא הרצון המוציא לפועל
מהערטילאי לרעיון,
או מושג מגובש ומשם הופך באופן עלום לפעולה בעולם ההתהוות.
* הרצון הוא שגריר ההוויה*
* תשומת הלב היא הרחבה שלה*
* אם כך אם התאמנת בפילטיס, יוגה, ריצה או נגינה,
והצלחת להשיג הישג גופני באמצעות מיקוד ותשומת לב,
תוכל להעתיק את אותו הישג לשרירים הפנימיים
לטובת הרחבת המודעות לאהוב עליך.