דמות מול מהות#1

בקשתי להיכנס-
נקשתי על הדלת- טוק טוק
הדלת נפתחת
* אני נקשתי מבפנים *

-רומי-
_____________________
אוו שכחתי, הדלת בכלל לא הייתה נעולה..

לדמות יש התהוות, יש לה סיפור חיים עשיר,
שם, את הדברים "שלה", ילדים, הורים, נכסים, סיפורי עבר, נוסטלגיה, סגנון חיים..

זהו סוג של *מעיל* מיוחד.
כשהיינו בראשית חיינו התרבות שלנו עודדה אותנו ללבוש אותו. בהמשך הוא חימם אותנו-
ואז התבגרנו מעט
והמעיל נשכח והפך לעור גופנו השני.

לעיתים מתעורר געגוע קיומי
תשוקה להיכנס פנימה, משהו
גורם לנו לרצות להתמקד.

ובפנים אנו מוצאים את המהות.
למהות אין מאורעות, שם או סיפור
אין אפילו זמן.

רומי ממצא את כל זאת בשלוש מילים
"אני נקשתי מבפנים"

אז אנחנו פתאום מרגישים מחנק בתוך ה*מעיל*
הוא כבד, מגביל תנועות ספונטניות ומונע גמישות. הוא למשל מכריח אותנו להיצמד למקצוע שלנו,
ואם רצינו לבחון שינוי- זה ממש קשה כשהוא כ"כ דביק.

אנו יוצרים לעצמנו מציאות של * דעות *
וזו מתגברת ומכסה על המציאות של ה- * עובדות *

הדמות היא תוצר של ה"חיים", יש לה "מטרות". היא נבנתה ממציאות של דעות.
בחלקה הגדול היא נבנית מאיך שאנו נראים בעיני אחרים, הצפיות מאיתנו, המסקנות שלנו על איך להשתייך ואיך להתבטא בקבוצות החיים אליהן אנו שייכים.

למהות יש תכלית, אך בכדי לחשוף אותה עלינו להבין את עובדות החיים שמעבר לדעות 🙂 נשמע פשוט? אולי.. אבל בודאי לא קל.
מול המשחק המדהים ומופלא של המהות, במיזוג ובביטוי בעולם הצורות- המשחקים של הדמות הופכים קטנים ומשעממים.
והחוכמה טמונה באומנות השילוב ביניהם.

 

התמונה של ‏‎Udi Rubin‎‏.