התמודדות עם פחד במה ופחד קהל

המוסיקאית הנעדרת
לפני שנים קיימתי מספר פגישות קצר עם מוסיקאית צעירה, כנרית.
היא התקשרה לפני כמה ימים וסיפרה לי
איך ההתנסויות להכרות עם מי שאני באמת, היא קראה להם "לאבד את הראש"
השפיעו על עבודתה כמוסיקאית. 
היא עדיין מנגנת בתזמורת, לעיתים קרובות בהרכב קטן
היתה מוצאת את עצמה רועדת,
יותר נכון לא מוצאת את עצמה..
לא רק הקושי להתכנס ולהתרכז הדאיג אותה, אלא
ניכר שהקהל מהדהד את חרדתה וכתוצר גדלה אצלה החרדה עוד יותר..

רוב מטופלי פונים בכדי להעצים את המודעות העצמית שלהם, מעוניינים בהתעוררות,
ואילו הפנייה שלה אלי הפתיעה אותי, כי מול קהל בהופעה, *מודעות עצמית* ביתר יכולה ממש להכאיב.
הסברתי לה שמה שנדרש לה זה דווקא לשחרר, לזרום ולהיות *אחד עם ההופעה*
אולי היו לך חוויות דומות?

לפעמים התזמורת מנגנת יצירות ארוכות של ואגנר, והיא
היתה מזיעה וחורקת שיניים בחוסר נוחות במשך שעות.
היא חשה לחוצה, מחוץ לגוף וליכולת להתמקד,
בסימולציית פסיכודרמה בחדר פרסה המון עיניים ביקורתיות שנעוצות בה.

זו היתה הפעם הראשונה שהבחנתי בהבדל העצום
בין תרגול מדיטציה, תרגילי התבוננות וזכירות ש *מגבירות את המודעות העצמית*
לבין ההתנסויות מנקודת מבט אישית, להם קראתי "המדע של הגוף- הראשון" ש *מחברות לחיים*
המרחב שמכיל את זרם החיים הוא עצמו ער, והמתבונן אינו עוד מציץ במנותק.

דברים השתנו כאשר הפכה להיות החדר עצמו לכל החיים.
מבחינתה, במקום
*להיות דבר שמסתכלים עליו*
היא קיבולת מרחבית
– מהמקום ממנו היא מביטה,
היא מכילה את שקורה הכינור בידיה, המוזיקה,
התזמורת סביבה, המנצח מלפנים, הקהל שמעבר לה..
לכול *דבר* יש מיקום, פרופורציה מרחבית.
היא כבר לא התמודדה עוד עם "מצב",
המרחביות שהיא נותרת "נקייה" בהירה, רפויה, נטולת זיכרון
הרגע שחלף אינו מחתים את המרחב.

יצירות וגנריות אינסופיות?
ובכן, העומק הדומם שהיא היתה מודעת לו עכשיו היה נצחי.
ברגע זה הדהד בדממה רק המקום שבו היתה, ממנו היא חווה
עם תשומת הלב לא רק על
המוסיקה כמו נשפכת ממנה החוצה,
אלא גם על המקור שממנו נוצרה.

כבר לא דאגה לעתיד אלא נחה בהווה.
ואז הפתעה! הַפתָעָה! מצאה עצמה בסוף מרתון ואגנרי טבולה בהשראה רעננה!
איזה הבדל להחליף את הרעד והחרדה בהרפיה ובשמחה סיפרה שהיא מרגישה את הקהל.
היא מנגנת היום בשלישייה, והיחסים עם הקהל קרובים יותר מתמיד.

תשומת הלב מוסטת מדאגה לה, ללהקשיב לה ולהיות איתה כשהמוסיקה זורמת דרכה.
ובשמחה, אך לא במפתיע, השתפרה איכות נגינתה עם שינוי
כיוון תשומת הלב ממה שנראתה למקום שממנו הביטה