אנחנו בנויים לאהבה- מדיטציה

*הארה חווייתית מיידית*- חלק א' (זה וידיאו- תפעילו רמקולים)
ההתנסות הבאה מלווה אותי יותר מ-3 שנים
היא מחברת אותנו לחיים
ובגלל העוצמה שלה אני נוהג להעביר אותה רק בקבוצה.
מי שיבחר להתנסות יזכה במדיטציה חוויתית
ובכלי יעיל להתעוררות.

תמליל:
ההתנסות הבאה מובילה
לראייה מיידית של טבענו האמיתי האלוהי
ההבנה שמעולם לא היה ביננו מרחק
המחיצות נופלות- מעולם לא היו קיימות,
ואנחנו בנויים לאהבה

בתפיסה הרגילה הקונבנציונאלית
אני הגוף
אז יש תחושות בגוף
יש מחשבות ורגשות
והם אני, נקרא לזה מיינד
ובחוץ יש חומר ואנרגיה-
זה לא אני.

כלומר אם אני הגוף אז העולם פועל כך:
קורה אירוע חיצוני
ואני מפרש אותו
הפירוש יוצר תגובה פנימית
ואני מגיב למצב הפנימי.

זה כול המשחק,
קצת משעמם משהו?

לעומת זאת המשחק מאד שונה
אם אני מסכים להבחין שאיני הגוף!
אלא אני הנוכחות, המודעות, המרחביות
אז בואו נבדוק את זה יחד, מסכימים?
טוב.. אם אתם כבר כאן..

נקשיב למשהו *בחוץ*
שבתפיסה הקונבנציונאלית היינו אומרים שהוא בחוץ..
נבחר נניח לראות דבר כלשהו בסביבה
או להקשיב לצליל,
אני שומע ציוץ ציפורים בחוץ.

נפנה את תשומת הלב
למה שבחרנו להקשיב לו בחוץ.
בנינוחות, עם נשימה ארוכה ונעימה
נרגיש את תחושת הידיעה שמתלווה להקשבה

זה כמו לקפל את תשומת הלב לאחור
להבחין בי, לראות את החווה

ועכשיו נבחין באיזושהי
תחושה שבאופן קלאסי היינו אומרים שהיא *בפנים*
אפשר לבחור בכול דבר, תחושת נפח כף יד ימין והאצבעות
כובד ולחץ האגן על הכיסא
או הקשבה לזרימת הנשימה דרך האף, קנה הנשימה לריאות ותנועת הבטן.

ועכשיו נעבור לתחושה הפנימית שבחרנו
נפח כף היד, או- לחץ האגן על הכיסא, או הקשבה לנשימה
נפנה את תשומת הלב, בנועם,
נרגיש את הידיעה בבסיס החוויה
התחושה ש*אני הוא זה שחווה את התחושה הזו*

נחזור למה שבחרנו להקשיב לו בחוץ
נרגיש את את הידיעה
ויחד ננשום
ונעבור ברוגע לתחושה הפנימית.

נעבור שוב ונחזור
נבדוק עכשיו תחושתית- האין הם על אותו מרחב?
נפנה את תשומת הלב לאותה תחושה פנימית
והפעם נתמקד במרחב סביבה, אותה עירנות שעוטפת אותה.
נעבור לחוויה 'החיצונית' ונרגיש את המרחביות סביבה.
האין הם על אותו מרחב?

מה דעתכם- האם החוויה הזו אישית- פרטית? או פומבית- משותפת לאחרים?
האם קיים סימון תחושתי- חווייתי
שהתחושה היא בבלעדיות שלנו- ורק אנחנו חווים אותה?

האם אמיתי, פחות אמיתי, מזויף או שקרי?
האם משהו יכול להעיד על אמינות התחושה?

האם החוויה הזו שעטופה כרגע בתחושת הידיעה- היא שלי?
האם כתוב או מודבקת תווית "אודי" או השם שלכם על התחושה?

ועתה המשיכו לעבור ביניהם-
התמקדו במרחב,
בשדה! ולא באובייקטים לא בצליל או החפץ עצמו.

איזה הבדל קיים בין השניים? אם בכלל?
לשניהם מתלווה המרחביות ותחושת הידיעה- הלא כך?
לשניהם- אין תוויות והן צפות על רקע התודעה.

היכן ה-"אני" בשני המקרים?
האם קיימת תוית על אחד מהם- "מחוץ לאני" "לא אני" "שייך לאחר"?

הרגישו את שדה הידיעה, המודעות
האם יש לו גבול?
האם קיימת תחושה מחוצה לו?

ראינו שאם אנחנו מתקרבים ומקשיבים
אנחנו מגלים עולם ללא שניות
אין אני ו'לא- אני'
אין פנים וחוץ
אין שלי ולא- שלי
אין גבול למרחב הידיעה ולכן
*הכול מואר באור הידיעה*
הנני הנוכחות הזו

אם ניקח את ההקשבה הזו
לכול רגעי היום הזה
רק נרשה לעצמנו לעצור לרגע ולהרגיש!

נחקור מחדש שוב ושוב
את מרחב הידיעה
הערנות תתחזק ותופנם
זו *הארה חווייתית* מיידית.
המחיצות נופלות- מעולם לא היו קיימות,
ואנחנו בנויים לאהבה