על אחריות ושליטה, או- האם הסירה ריקה?

אני מאוהב או שונא במחיצת הבנאדם הזה אבל האם הוא המקור לכול זה?
הטריגר שם והוא לוחץ על הכפתור הזה אצלנו מתחת לעור, האומנם כך?

הטנטרה אומרת שכשאנחנו מרגישים כעס או אהבה מהאחר 
זו השלכה
לכן יש להיכנס פנימה,
אושו אמר
עקוב אחר המיתר החם
בדרך אל המרכז
הישאר שם,
זהו המקור
וגם הגורם לתוצר הרגשי.

זן מסטר ~סולינצי סיפר
כשהייתי צעיר אהבתי לדוג בסירה
ובלילה בהיר כוכבים מדטתי בעיניים סגורות בים.
פתאום הועפתי בחבטה שטלטלה את הסירה, פתחתי את עיני, סירה פגעה בסירה שלי.
האדמתי מכעס, האשמתי בצעקות קשות את הנהג הפוחז
ואז הבנתי הסירה ריקה.

מאז כשאני פוגש אדם כועס,
אני יודע, הסירה ריקה.

אני נזכר בשנים שפגשתי בסירות של סולינצי
ועדיין קללתי את הנהג, לא התעוררתי להבחין בריקותם! כמה כייף שזה קורה פחות ופחות היום.

לתחושתי סולינצי לא התכוון שיש לנו שליטה על התוצר הרגשי למרות שהוא נובע לכאורה מתוכנו
סולינצי מגיע מהזן, מעקרונות 'העין- האחת' וה no- head.
בפנים, במרחק אפס, ובאופן חווייתי ממוזג ללא גבול עם החיים כולם,
אנחנו עשירים בכול השפע הזה, אבל באופן פרדוקסלי אין לנו יכולת שליטה עליו. אנחנו מקרינים את מי שאנחנו כרגע, כעס, אהבה, פחד או חוסר אונים.

אני זוכר את ה"פורום" של לנדמרק (ורנר ארהרד) ששם את האחריות במלואה עלינו.
עברתי את הכביש ונדרסתי, זו אחריותי.
נאנסתי! .. אחריותי.
הקול האימוניסטי- הבלתי מתפשר- הלנדמרקי מניח שוב ושוב את האחריות לפתח דלתי.

עכשיו אני נע על הציר הזה, היכן יושבת האהבה, או השנאה,
מה דעתכם זה שלי? שלה?
אם שלי עד כמה, אם בכלל.. אנחנו שולטים על זה?
איפה תמקמו את עצמכם?