אודי רובין

udi-27122017-800-800

מוביל דרך קבוצת אומנות החיים ויוצר שיטת משא"ב העוסקת בעובדות החיים ובחידת הנוכחות– ומציעה אוצר כלים פשוטים ליישום ביום יום.
חוקר את הוויית האדם מזה 30 שנה, נושא שאינו מניח לו לעולם. מטפל בכיר ומורה בשיטת אלבאום, מנחה קבוצות וסדנאות ומשלב בעבודתו מגוון שיטות וביניהם פסיכודרמה, מדיטציה, הדרך הרביעית, גשטלט, טנטרה, יוגה וטאי- צ'י.
אבא ל-3 ילדים מקסימים.
רואה חשבון CPA מנתח מערכות פיננסיות באחד הארגונים הגדולים בארץ
ולומד הנחיית קבוצות הורות וזוגיות באדלר.

אם קיים משהו מיוחד בחיי, הרי הוא היכולת לזכור מאורעות בבהירות מגיל מאד ראשוני. שיקלוט הזיכרון הראשון שלי נחווה כך: אני זוכר איך התבוננתי די בתדהמה על הפרצופים הגוהרים מעלי, מתקשה להבין איך האנרגיה העירנית האדירה שהנני מתחברת ל"עיניים" אלו, האם הן פונות אלי? אם בכלל עלי להתייחס אליהן?
מילדות אפף אותי מסתורין, ערפל שלא העזתי לשתף בו אף אדם. היו אלו חידות שליווי אותי ולמדתי שלא לשתף בהן אחרים: מאיפה אני באמת מזיז את הידיים? האופן בו אני לכוד בגוף ולמה אני מרגיש מוזר בזוגיות הזו ביני לגוף, ויותר ויותר ככול שאני מודע לה?
הזוגיות שבין הגוף לבין הערנות שהנני שמציצה מבעדה אל העולם- מעולם לא הרגישה לי נינוחה או טבעית. וככול שצברתי רגעי התבוננות, שהעניקו רמה מסוימת של ערנות וזוויות ראיה יצירתיות, כך הזוגיות שביני לגופי הרגישה לי עוד יותר- מוזרה וזרה.. חייזרית ממש.

בדרכי היום, התחייבתי לטפח אהבה לעצמי האמתי, והביטוי העיקרי של אותה אהבה הוא להתחייב למי שאני באמת. כך גיליתי שתוך כדי צעידה בשבילי החיים הייעוד מתדייק ומתבהר לפני. והיום הצורך שלי להיות מורה קיומי גובר על המטפל שהייתי. הבנתי כי אינני מחויב למסורת היוגה- טנטרה או שורשי הדרך הרביעית, אפילו לימודי באדלר כבר אינם מדויקים לי. כל אחד מאלו מופנמים בי- לרשותי כאוצר כלים, ספרייה של שיטות לצד כבוד שקיים לכול אחת מהן. העבודה-הפנימית שאני עושה יוצרת גשר ביניהן, זהו ספר חדש שמתהווה בספרייה והוא ממזג ויוצר את השלב ההתפתחותי הבא. הרעיונות כולם הופכים רקע בלתי חשוב אל מול הנוכחות ורמת ההוויה.

אני בן 52 וגופי מאותת לי בהמון סימנים, במראה, בבדיקות הדם- הוא מתכלה ומזדקן. על בשרי למדתי, כשאינני מדייק ביישום הייעוד גופי וסביבתי משקפים את חוסר הדיוק ובוגדים בי וילדי בוחנים בהתנגדויות את יכולותיי לעמוד בפניהם.

השליחות שלי, נכון להווה, היא להעמיד דור של בני אדם ערניים לנוכחותם, שמכירים בתכונות ההוויה שהננו, מחזקים את הזוגיות הפלאית עם גופנו (הציוד: גוף, מחשבה ותוצר רגשי). והמשך החזון האישי שלי הוא ללוות את התחייבות שלנו להשלכות הנובעות מהכרות זו ולעזור להבהיר ולגבש את הייעוד. מדי פעם התווית שאני מעניק לתפקודים אלו משתנה: אולי התווית "מאמן לחיים" או איזון הווייתי יתאימו לזמן מה..

30 שנה הנני סולל את הדרך, ומחוזות האוקיינוס של חיים הווייתיים עוד פרוסים לפני, מחכים שאצלח אותם. אינני מחכה עוד, משוואת האיזון שלי היא בחירה בין מאמץ מודע לבין סבל אותם החיים מזמנים (עבודה שאינה מתאימה, מחלה ובגידה) אם אינך צולח את האוקיאנוס.

שרוי בפרדיגמה, יום לאחר סיום השרות הצבאי, כשבוי בפרדיגמה התפקודית שהוטבעה עבורי עוד בכיתה ו' התייצבתי בפקולטה לחשבונאות וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. לא חלמתי אז שקיימת אופציה שאוכל לעסוק בחידה/ בסקרנות הפרטית שלי, ולדידי התקיימה רק בחירה בחליפה אחת מבין חליפות המשוגעים המוצעות כמסלולי לימוד באוניברסיטה. לדידי בחרתי בלימודי חשבונאות וכלכלה ומתוך מחויבות סיימתי את 4 השנים והסטאז' והמשכתי כמו על טייס אוטומטי במנותק מידיעתי כי חיי רואה- החשבון לא ממש תואמים לי.

מילדות חוויתי ברקים פתאומיים, גלים של אנרגיה מתפוצצת בתוכי, אלו היו מתרחשים בלי קשר לדבר, לעיתים כשהייתי ברוגע, לעיתים מול חבר. רק בדיעבד אני יודע לספר שהיו אלו התקפי חרדה, ביטויי פרצי ערנות של הנוכחות שבי שאיננה זוכה להתממש! הבנתי את ההבדל בין "עצמי האמתי" המהות הנחבאת מבעד לתפקודים לבין הדמות שמתבטאת, והבנתי שהביטוי לכך הוא בהתקפים אלו.

קיימת בי אמונה אם נולדתי כאן, אני אמור לעשות את דרכי כאן, ועל כן חיפשתי את התשובות בארץ. לאחר כמה ניסיונות להצטרף לקבוצות מיסטיות די הזויות, יצאתי למסע אחר השיטה והקבוצה שידברו את השפה שלי, דרך "עבודה- פנימית".
לאחר שנתיים אינטנסיביות של חיפוש, מצאתי את הקבוצה הירושלמית של הדרך הרביעית אותה הנחה יוסי בן גל ז"ל. השתתפתי בה 5 שנים, לאחר 4 שנים מחלת הסרטן הכתה ביוסי, ולאחר שנה בה ליווינו אותו הוא הלך לעולמו. את אוצרות דרך החיים והידע שירשתי ממני אינני מכיר משהו שמעביר היום.
על שליחות או ייעוד עוד לא העזתי לדבר, שאיפתי הייתה להבשיל, ראוי להיות בן- אדם, פעלתי מתוך סבל יומיומי ורצון עז להתרחק מלהיות מנהל ביקורת (רו"ח). התחלתי בכול בוקר במשרד בהתקפת אלרגיה וחיסלתי גלילי נייר. למדתי גשטלט (שלוחת GIC) ולאחר מכן בחרתי ללמוד את שיטת אלבאום לטיפול בקשיי למידה ותפקוד. בעיקר עבודה עם ילדים במערך משפחתי בדרך גופנית- הוליסטית- התנהגותית.

הייתה זו בחירה מעולה להבטיח פרנסה קבועה, זהו מרכז הטיפולים הגדול במדינה, יציבות רצף טיפולים בשוק הילדים וביקוש הולך וגדל. הגשמת החלום להיות מטפל אמתי, שהחל בילדות כשהייתי אסמטי ופגוע גב סופסוף החל להתבהר ולהתקרב.

אך עדיין לא הייתי בשל להביט לחלומי בעיניים ולדייק. אהבתי את יומי במרכז אלבאום והתמלאתי סיפוק ושמחת חיים. אך כבר לאחר שנה, כשניסיתי לגשר את הגישה שהוטמעה בי בקבוצה הירושלמית, נוצרה בי תפיסה שונה מזו של השיטה וגישרתי ותקשרתי עם משה אלבאום. לאחר 6 שנים במרכז, דרכי העצמאית התפתחה והתמצקה והקמתי את קבוצות 'אומנות החיים'.

דיוק הייעוד: עוד בתחילת הלימודים, התייחסתי לשאיפתי להיות מטפל ברצינות תהומית ומתוך מחויבות לאהבה לעצמי נזקקתי לתרגול יומי ארוך. ולצורך כך הפסקתי את עבודתי כרואה חשבון. בחרתי להתחיל להשתפשף בטיפולים בחינם כבר בשנה השנייה ללימודים. זאת למרות שיחות הבהרה בהנהלת מרכז אלבאום שמחתה נגד היוזמה להתחיל לפני שהוענקה לי תעודה. מצאתי שזו דרכי להעניק אהבה לעצמי, ביסודיות ובדרך האחרת להיחשף לחיי המטפל כפי שהם.
שנתיים אחר כך כשלקחתי חלק פעיל בעיצוב המרכז הובלתי את השינוי והסטודנטים קיבלו תעודת ביניים- "מטפל בתנועה וקואורדינציה" מיד בתום שנת הלימודים הראשונה.

חלפו 6 שנים ותוך מעבר בשלבי ההתפתחות האישית, גם העבודה במרכז אלבאום לא התאימה עוד, אבל עדיין הערפל סביב הייעוד שלי היה גדול. הרעב להיות מורה קיומי כבר התעורר אבל הג'וב במרכז אלבאום היה ממש כייפי, אהבתי להורות קורסים להכשרת מטפלים, להיות סופרוייזר למטפלים, להעביר ימי עיון ולטפל במקרים קשים במיוחד.

האתגר שעומד בפני גדול כגודל השליחות שלי, הנגשת "חידת הנוכחות" לתודעה החברתית ואני עוסק בה ברמה יומיומית מעבר לעבודתי הקבועה. לדידי חברתית ואישית זוהי תופעת "הפיל שבחדר" והיא משפיעה על כל פן של חיינו. החברה דנה ברגישות ודיוק גוברים והולכים במגוון הולך וגדל של רבדי הרגש, הגוף והחשיבה. והבנת המדע של הגוף הראשון והרובד הקיומי עשויים לתרום תרומה ניכרת להבנת היותנו וחיינו כבני- אדם.