מדיטציה הווייתית #1

מהי הווייתנו?
הוויית אדם, מה מקומה בחיינו?

המצב המדיטטיבי אליו נשאף הוא חיבור הווייתי אל החיים.
חיבור ישיר-
מהלב שאנו לסובב אותנו.

כדי להשיג את האמת שלנו, נתחיל בהתבוננות ממה עשויים חיינו.

העולם המוכר לנו, הוא עולם של צורות,
שבו מתרחשים הדברים,
מסה, מרחב והזמן הזורם תמיד קדימה.
עולם בו השינוי הוא ודאי.

אופס.. חסר משהו בתיאור הזה?
בחיי היומיום אנו נוטים להחסיר מהחוויה של החיים את-
מי שחווה אותו..
את/ה עצמך האמיתי,
מרחביות נוכחת.

אינך חלק מהשינוי,
אבל את/ה כן קשור לעולם הצורות,
נולדת בגוף הזה ואת/ה לכוד בו כרגע.

דרך הציוד הזה את/ה חווה את העולם.
את תוך הגוף על ידי רשמים תחושתיים
ואת שאר העולם ע"י רשמים חושיים (התוצרים של החושים)

כשהיינו ילדים שאלנו
האם האמת שלי,
החווייתית הראשונית
מתקיימת אצל אחרים?

מצאתי שהאמת התחושתית הישירה
חזקה מכול אמת מדעית ואמונה.
התבוננות ערה וחווייתית מלמדת על עובדות החיים
שלא לימדו אותנו בבית הספר.

הדמיון, אולי הזהות-
בה כולנו מתמודדים עם חרדותינו.
יחסי הגומלין עם הפחד
לאבד את חיינו,
הדאגה לנשימה הבאה,
או האופן בו כולנו מתרחקים מסבל.

ברור שהמרחביות הערה
בכולנו פועמת לכודה בגוף.
חוויית הנפרדות מורגשת
בכול התנהגות של בעלי חיים, צמח ובנאדם.

אם תקשיב תרגיש בהדהוד ההוויה בך
ואז תדע להבחין בהדהוד ההוויה
באחר שלפניך.

עם הזמן התובנה הזו
הופכת לחוויה חושית יומיומית,
– לאחרים הוויה דומה,
אולי אפילו זהה- לשלך,
לכודים כולנו בגופנו וחווים דרכו-

התובנה הזו מחוללת שינוי כימי בגופי-
היא הופכת אותנו
מיצור ביולוגי
ליצור פלאי

* קיים צורך בהכרה בהוויה *, בחווה בנוכחות הערה בנו בני האדם.

ההוויה זועקת לא רק לידיעה שלך
אלא גם למקומה הטבעי
שתאפשר לעצמך את שראוי לך!
* ההוויה נועדה להיות ה'הורה- הפנימי',
* המנהיגה הטבעית השלטת על הציוד.
* והציוד הוא הגוף הרגש והחשיבה שלך.

ג. א. גורדייף אמר "ההתנהגות שלנו מושפעת
באופן ניכר מחיים חברתיים נורמליים בחברה הרגילה
משולבים בחיים אישיים יוצאים מהכלל
ובלתי נתפסים או מוסברים."
אל דאגה.. אנסה להסביר:

* חיים הוויתיים בחברה לא הוויתית הם חיים של סבל *
* ובכדי להימנע ממנו פיתחנו הגנות ומניפולציות.
הילד מכיר בעירנותו בנוכחותו בתוך הגוף,
הוא מבקש הכרה ותשומת לב להוויתו,
תגובת ההורים היא חיבוק, נשיקה ו.. סוכריה.

הילד לומד שגופו והתנהגותו ובמקרה הטוב רגשותיו,
מקבלים הכרה אך לא נוכחותו,
אין משוב/ הכרה לחווה/ לערנות שבנו.

בפעם הבאה שיזדקק לתשומת לב הוא יסיט את הצורך לגופו..
רגע הופעת מנגנון הכחשה שדוחק את החווה האמיתי,
ומתייחס רק למה שמקבל פידבק מהסביבה הציוד.

האני האמיתי החווה של הילד
דוחק את כאבי חוסר המימוש וההכרה
על כי זכה להיברא ולא מצליח להיראות או להתבטא..
אהה כן, תוצאת ההדחקה היא שעתה כשהילד יהיה זקוק לתשומת לב..
הוא ייגש ויבקש סוכרייה 

*****
כדי לשמר את שפיותנו היינו חייבים לבצע התאמות
פיזיות פסיכולוגיות ואפילו קיומיות רוחניות.
מניסיוני ולאמונתי לא רצוי לגעת,
לשנות או לתקן את אותן הגנות.
אפשר שהגנות אלו ינשרו מעצמן
ובעיתן במהלך התקדמות התפתחותנו.
אם כך כמובן שנחוץ לנו זמן ארוך ומומלץ להיעזר בסבלנות.

*****
כיצד ההורה יכול לתת הכרה
ל"נוכחותו" או להווייתו של הילד?
(תודה חמה לפורום מדיטציה בתפוז על העזרה היקרה בגיבוש מונחים ושיח הווייתי)
כשאתה תכבד את הווייתך,
כל אחד ירגיש שאתה מכבד גם את הווייתו,
גם בלי אף מילה נוספת.

גם חיבוק בלבד מספק הכרה
אם הוא נעשה מבפנים.
בכל אופן אם אתה במישור הוויה שכזה,
אז מעצמך תרגיש מה נכון בסיטואציה.
אם לדבר, איך לדבר וכמה.

וכתבלין חיוני תמיד חיבוק אוהב
– "אני מביט בעיניך ורואה אותך שם נשקף בפנים",
– "קבל חיבוק ונשיקה שתעטוף את הוויתך"
– "אני מחבק את הציוד.. אבל דע לך שאני מתכוון לחבק את האדון (הותיק?) שנמצא שם בפנים"

– "* זכיתי להיות נוכח בפלא הכי משמעותי עבורי,
ניצוץ היווצרותך. (זה אמנם קרה בעבר ויתכן שהעבר הוא רק קובץ מוחי.. אבל)
בכול פעם שאנחנו יחד אני נזכר ומתרגש מחדש* "

*****
ישנן תרבויות שסגורות לממדים מסוימים.
ויש המתייחסות לרוחות,
למשל בתימן היו כ 40 מילים למושג שד,
ישנם טקסים ואפילו היה מקובל להתחתן עם רוח-שד.
אבורגינים ערוץ פתוח ושיח להתייחסות לנשמת העץ

ואילו לנו המערביים קשה
בהמון מובנים שאינם ניתנים לראיה.
לפני שנים כאשר למדתי ביו-אנרגיה (רפי רוזן)
והבנתי את ההשלכות של הדברים על כל צורת ההסתכלות שלי על המציאות,
זו היתה חוויה מטלטלת.
וכאשר טפלתי והמטופלים הבחינו שהשפעתי עליהם
ללא מגע- לעיתים עלו בהם חרדות.

* אתה ראוי לחיים המבטאים אותך כאדם שלם *
הדרך לחברה הווייתית ארוכה ואפילו מפותלת,
אך אף אחד לא יכול להוציא את מה שבפנימיותך יותר טוב ממך!