לפני כ 255 שנה עוד כשהייתי בקבוצת הדרך הרביעית, עשיתי ניסוי בטיילת מול החוף הדרומי של תל אביב.
זו היתה שבת קייצית ובשמיים הבהירים הופיע הירח מול השמש. נעמדתי באמצע הרחוב והתבוננתי לשמיים בכיוון הירח. במשך כמה דקות ראשונות לא קרה דבר, כלומר העוברים ושבים הסתכלו בסקרנות למושא סקרנותי, אבל המשיכו לדרכם. ואז הצטרפו אלי כמה ילדים ומייד גם הוריהם, התפתח ביניהם רב- שיח על השמיים, חבורת זקנים הצטרפה ו.. האש תפסה.. יכולתי לפרוש ולשחרר את צווארי הדואב.
ההתכנסות הסקרנית המשיכה 20 דקות! מעל 10 ועד 25 איש
כן.. מדדתי והוספתי רשמים לפנקס קטן שנשאתי עימי. לגבי זו היתה למידה מכוננת לאופן בו *סנדרום העדר* עובד.
התרגיל היה עבורי טריגר לעבודה על 'חוק האחרת'. החכמה היא להתבונן מספיק על התופעה עד שהמודעות עצמה תקח אותך למקום אחר. *דוקא לא* להביט כלל לשמיים,
קלטתי שמביטים בבחורה אז לבחור להפנות את תשומת הלב פנימה. צוחקים בקולנוע.. תתבונן על הקהל הצוחק.. טוב זה מעט אכזרי שלא לתת לעצמך להסחף כאן, אבל שווה את המטרה.
אז למה להיות קשוב לסינדרום? כדי לאותת לעצמי מתי אני פועל מהמרכז שלי, תבוני או רגשי, ומתי אני פועל מלחץ חיצוני או הרגל אוטומטי.
אגב לידי בכניסה לחוף, התנוסס פסל ממתכת, 'הקוף הפורמטורי', קוף תלוי הפוך מעל עלי לוטוס פתוחים. לדידי, הפסל מסמל את מחלת האוטומטיזם, המופלא שבאדם מסומל על ידי הלוטוס הפתוח ומשמש בסיס לתזזיתיות המכנית של הקוף. אני חושב שהוא עדיין שם חלוד כתמיד..
