דילמת התרגיל

מאחורי כל תרגיל עומד מתבונן שתופס את היום כ'משהו עכשיו בהווה חסר בי' ולא אשקוט ולא אתאחד עם החלק הלא מושלם עד אשר.. האין הוא אגו שמכיר באיזשהו עתיד אשלייתי?
האין התרגיל מסתיר דימוי מסוים של עצמי, חוסר קבלה, או חסר נוחות עם הקיים היום,
בתוספת ניבוי או צפייה ש "לו רק היה לי (לדמות זו).. היה טוב יותר"
"הייתי קורא לילדים
לוקח איתי את כולם
לארץ פלאים חמודים
שם ירח תלוי על סולם. "
מתוך החלום הקטן, זמירה חן

במסגרת עבודה בקבוצה- אם המתרגל מודע לפיצולים ולהשתקפויות שנוצרו, אזי *בהמשך* ידאג לאיחוי החלקים. הסוגיה מקוננת בי, האם נכון בכלל לפצל עכשיו בהווה, רק על- מנת לאחד היכנשהו בעתיד?

האם הפיתרון הוא תמיד "מודעות" – מודעות לתהליכים ולשאול את עצמינו כל הזמן "מה נכון ?"
ובכלל האם זו באמת 'חוסר אחדות', אחדות אין פירושה "אחידות". אחדות, פירושה שכל החלקים השונים פועלים בהרמוניה. לדוגמה, כשאתה הולך או רץ אז העיניים עובדות, לב ריאות, רגליים- פעולתם ההרמונית והמתואמת של כל החלקים השונים, היא הביטוי האמיתי של האחדות. וברמת המאקרו, "רשות שופטת" , "מחוקקת" , "מבצעת", ואינני חושב שמישהו מעוניין להגיע לדיקטטורה, ולהפוך ל"אחדות" אחת.
ועדיין לא כל פיצול הוא טוב וחיוני. כמטפל לילדים תמיד עמד מולי הצורך להסוות את התרגול כמשחק כדי לא לשדר חסר קבלה של הילד כפי שהוא היום.

מדי פעם ברגעים הטובים יותר, אני נוכח שוב ושוב שרמות התודעה מתקיימות במקביל.
מצב תודעה גבוה יותר לא מחליף את הנמוך, הוא מופיע ומתקיים במקביל למצבי תודעה נמוכים.
הבנה זו, מכה בי שוב ושוב..

הפיצול הפנימי לתלמיד מורה ושופט פנימיים הם רמת תודעה אחת ובו- זמנית ברמה אחרת אני חווה גם את ה'ביחד' שלהם ואף את הסדר הפנימי *מי כאן האדון ומי הציוד*,
איך שהתפקודים הללו מבינים את מקומם מול ההויה. מצד הכתף השמאלית מאחור עדיין נוכח לו מתבונן ותיק שמדי פעם צוחק בפה מלא.. הו החיים הפנימיים מעניינים!